מ"קשקוש" למימוש

הרבה מהלקוחות שלי הם אנשים פרטיים ששוכרים את שרותי לעבודה קטנה או חד פעמית.

עם זאת (ואולי בגלל זה) הלקוחות מהסוג הזה בד"כ צריכים את העבודה הכי מדויקת והכי מהירה.

לפעמים הלקוח יודע בדיוק מה הוא רוצה. ולפעמים ממש לא!

מקרה כזה, אני זו שצריכה לכוון אותו. ובעזרת הכלים שברשותי אני עושה ככל שביכולתי להצליח להגיע למה שהוא ראה בדמיונו. גם אם הוא לא ידע איך להעביר לי את המידע הזה.

כאשר אני מתקשה לרדת לסוף דעתו של לקוח מסוים, אני מבקשת ממנו לנסות ולשרבט לי על דף את מה שהוא דמיין.

לא כל הלקוחות שלי מרגישים בנוח עם הבקשה הזאת...

אני מבינה את זה.

הרי אני תופסת אותם בקלקלתם:

"אני לא יודע לצייר. הכל יוצא קשקוש לא ברור. הרי בגלל זה פניתי אליך. "

אז הבהרה קטנה לכל הלקוחות הביישנים שלי...

אם אתם רוצים שהעבודה תעשה בדיוק ובמהירות, אין מקום לביישנות!

נסו לכוון אותי כמה שיותר לחזון שאתם רואים בראשכם.

שרבוט זריז וקווי על נייר יהווה עבורי הבדל של שמים וארץ.

בצורה כזאת יהיה לי הרבה יותר קל להגיע לתוצאה אליה אתם שואפים וכל שיוותר אלו שאלות ענייניות שישדרגו את העבודה ויתנו לה את הטאץ' הסופי.

הנה כמה דוגמאות של לקוחות לא ביישנים בכלל שעזרו לי מאוד!

ותזכרו שאני מאיירת. לא שופטת.

להתרגש. להזדהות. לזכור.

לפני כ-3 חודשים בן זוגי ואני יישמנו החלטה לא פשוטה שהתבשלה אצלנו בראש כבר תקופה ארוכה ויצאנו שנינו מאזור הנוחות של העבודה השכירה לחיים עצמאיים.

מהלך די מבעית למשפחה עם 2 ילדים בגילאי גן... ובכל זאת, זה הרגיש כמו המהלך הנכון לעשות בחיים שלנו כרגע.

המהלך הדרמטי הזה הביא אותי לצורך להגדיל את ההכנסות החודשיות שלי והחלטתי לשוב ולנסות לחבור להוצאת ספרים שתוכל להכווין אלי מחברי ספרות ילדים מפעם לפעם.

לאחר כמה ימים של טלפונים ומיילים מקרצצים להוצאות כאלו ואחרות... התחלתי לעבוד עם הוצאת "ספרי צמרת".

והנה, אחרי זמן לא ארוך, חיברה אותי יוכי, עורכת ההוצאה, לבחורה בשם עדי וביקשה שאצור איתה קשר.

לא לפני שהיא טרחה לציין שמדובר ב:

"פרויקט רגיש ומורכב".

התקשרתי לעדי ודי מהר הבנתי למה התכוונה העורכת...

"אמא שלנו נפטרה לפני כמה חודשים" סיפרה לי עדי. "הספר שאנחנו מוציאים הוא ספר זיכרונות וחוויות של המשפחה והנכדים מהאישה המיוחדת כל כך שהיא הייתה.

אבל אל תטעי..." היא הוסיפה, "לא מדובר בספר זיכרון!".

כבר בשיחת הטלפון "המקצועית" עם הלקוחה הראשונה שלי דרך ההוצאה החדשה, התחלתי ליבב כמו הייתי ילדה קטנה.

כל הסיפור שסיפרה לי עדי על אמה שלה, נגע אצלי בעצב חשוף. סבתא שלי.

בכל משפט ותיאור בסיפור סבתי עלתה מול עיני.

ואני? אחרי ששלחתי את כל הסקיצות לאישורה של עדי, ציינתי בפניה כי אני אחייב אותם גם על חבילת טישו.

העבודה מולי על הספר הכל כך אישי ומרגש הזה הייתה כואבת ולא קלה עבור כל בני המשפחה.

ואילו אני הרגשתי שהאיורים שלי נכנסים לנעליים גדולות בהרבה ממידתן ולו בכדי לנסות לשחזר במעט את אותן התחושות שהיו כרוכות בנוכחותה של סבתא לאה.

כשעבודתי על איורי הספר הסתיימה, נשמתי לרווחה.

הפרויקט גזל ממני כל כך הרבה כוחות נפשיים ששריינו מראש מלון באילת לאחר דד ליין ההגשה.

אחרי שחזרנו מהחופשה והספר הרגיש לי כמו חלום רחוק...

(כדברי האמרה הידועה: המאייר עשה את שלו. המאייר יכול ללכת...)

עדי יצרה איתי קשר והזמינה אותי לחנוכת אגף משחקים בביה"ס דנציגר שבקריית שמונה על שם אמה. כמובן, בנוכחות בני המשפחה.

לסדר את האוזן, אני גרה בקיבוץ בגליל העליון. אחוז הלקוחות שלי שאני אשכרה פוגשת פנים אל פנים הוא 2% בהגזמה. כמובן שלא יכולתי לסרב להזמנה.

רפי, אסף, רווית, הילה ועדי היקרים, תודה לכם שבחרתם בי לאייר עבורכם את הסיפור האישי שלכם. ריגשתם אותי. ואני מקווה שמורשתה של לאה תרגש עוד רבים.

להיות רחוקה – להרגיש קרובה

אנימיקס, לופ דה לופ, אסיף, קומיקאזה, IAC, קומיקס וירקות, סנואובול, פיל אנימציה ועוד רבים וטובים...

כולם נמצאים (או מתקיימים) בתל אביב.

כבר מזמן הבנתי שאני עובדת בעבודה שלב ליבה נמצא במרכז הארץ.

ואני? ליבי נמצא בגליל העליון.

בכל כנס אנימציה וקומיקס שמתקיים, בכל הרצאה של אומן אנימציה ענק שמגיע מחו"ל למועדון שכוח אל בת"א ובכל תמונה משותפת של קומיקסיקאים שונים חבוקים יחדיו, נצבט לי קצת הלב.

למה אני לא שם איתם?

יבורך צוקרברג שבזכות הרשת החברתית שיצר אני מצליחה לעקוב ביתר קלות אחר מאיירים וקריקטוריסטים בעלי שם עולמי וכך זוכה להיחשף ליצירות מופת מתוחכמות ושנונות ומרגישה, ולו במעט, חלק מהיצירה.

(מהו אמן ללא קהל?)

רק בשנתיים האחרונות נוכחתי לגלות ש"המעקב" עובד גם לכיוון השני.

שאמנים אחרים לא רק עוקבים אחרי (ואף מפרגנים לעבודות שלי).

חלקם גם מזהים אותי ומקבלים אותי כאחת משלהם:

"קולגה!"

התחושה של השתייכות לקבוצת איכות מחממת את הלב ומעבירה צמרמורות.

בייחוד אצלי. שבדעה צלולה וראש בריא בחרתי לחיות הרחק מהברנז'ה בהבנה שככל הנראה לעולם לא אהיה חלק ממנה – מצאתי את עצמי מוערכת ע"י אותם האנשים שאני מעריכה.

אז רציתי לומר, לכל הקולגות שלי באשר הם ואיפה שלא יהיו...

תודה!

אה! ושחיפה זה לא נחשב "צפון"! ;)